פסק דין: פגיעה מדלתות זכוכית בבית פרטי

ע"א 10-05-15906 בית המשפט המחוזי בירושלים, מנשה לוי נגד אלרון
פסק דין: פגיעה מדלתות זכוכית בבית פרטי
פגיעה מדלת זכוכית

ביום 5.8.00, כאשר המערער התארח בביתם של המשיבים, הוא נפגע בגופו עת נתקל בדלת הזזה מזכוכית אשר חצצה בין חדר האורחים לבין החצר. הדלת היתה עשויה משלוש כנפיים, כל אחת ברוחב של כשני מטרים, וסביב כל כנף מסגרת אלומיניום.
המערער, שהכיר את בית המשיבים, סייע בהוצאת מצרכי מזון מהבית לגינה. הוא עבר מספר פעמים בפתח שבין הסלון לבין הגינה כאשר דלת ההזזה היתה פתוחה. בשלב מסוים סגר מאן-דהו את הדלת, אך המערער, שנשא בידיו מגש, לא הבחין בכך והתנגש בזכוכית. כתוצאה מכך נגרמו למערער נזקי גוף.  

בית משפט השלום (כב' השופטת ענת זינגר) דחה את התביעה. בית המשפט סבר שהמשיבים לא התרשלו ולא הפרו כל חובה אחרת כלפי המערער. בית המשפט עמד על כך כי המשיבים רכשו את הדירה כשהדלת האמורה כבר היתה מותקנת בה והם לא התרשלו בכך שלא החליפו את הזכוכית לזכוכית שאינה נשברת כתוצאה ממכה ובכך שלא קבעו סימון על הדלת. בית המשפט היה בדעה כי אין מקום לקבוע ש"לא ניתן לאפשר בבית פרטי דלת זכוכית נאה, שאינה מצופה בסימן או מדבקה וזאת מקום בו כתחליף לאותה מדבקה על הזכוכית, יש לכל אחת מכנפי הדלת מסגרת אלומיניום, ממנה ניתן ללמוד ללא קושי ממשי, על מיקומה. בית המשפט איבחן את המקרה דנן שהתרחש בבית פרטי ממקרים אחרים שהתרחשו במקומות ציבוריים והוסיף, כי אף אם היה מקום לקבוע אחריות של המשיבים, היה מטיל על המערער אשם תורם "המתקרב למאה אחוז".

בית המשפט המחוזי קבע כי פתחים המאפשרים מעבר אדם, שבהם קבועות דלתות העשויות זכוכית שקופה, עלולים להוות מוקד לסכנה ממשית. אופייה המיוחד של הזכוכית - היותה שקופה לחלוטין, וכוחה, כשהיא נשברת, לגרום לנזקי גוף חמורים - מחייב נקיטת אמצעי זהירות, מה גם שביחס לעוצמת הסיכון, ניתן לעמוד בחובת הזהירות תוך השקעה מינימאלית, כמעט אפסית.
אין בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת בית משפט קמא לפיה די ב"סימון" הזכוכית באמצעות המסגרת המקיפה אותה. "סימון" זה
אינו סימון כלל ועיקר,
במקרה דנן, מדובר במשטח זכוכית שקופה לחלוטין שמימדיו לגובה ולרוחב גדולים דיים ומאפשרים ללא קושי מעבר של אדם מבעד לפתח שנחסם באמצעות אותה זכוכית. כל אדם, לרבות בני הבית עצמם, עלול, בהיסח הדעת, לטעות ולסבור כי הפתח פתוח שעה שאין הדבר כך.
מדובר בסכנה שאינה בבחינת "סיכון רגיל" שאינו מחייב לנקוט אמצעי זהירות למניעתו. על בעל המקום לצפות קיומה של סכנה זו ולאחוז באמצעים להתריע מפניה ולמנעה, לכל הפחות ע"י סימון הזכוכית. אם לא יעשה כן, הרי שיהא בכך משום הפרה של חובת הזהירות.
סביר כי דלת זכוכית, כגון זו שחצצה בין סלון ביתם של המשיבים 1 ו-2 לבין החצר, יצרה סכנה ממשית שהיתה חובה לנקוט אמצעי זהירות מפניה. העובדה שמדובר בבית פרטי, במובחן ממבנה ציבורי, אינה יכולה לשנות ממסקנה זו, שכן יש להבטיח מפני הסכנה האמורה אפילו את בני הבית עצמם. יש לצפות את האפשרות שמי מהם, או מאורחיהם, יטעה לחשוב שהפתח אינו סגור, כי הדלת הוזזה, וכי ניתן לעבור ללא חשש. פני המציאות, כפי שהיא משתקפת בעיני המתבונן, אינם בהכרח משתנים כאשר הדלת סגורה או כשהיא פתוחה לרווחה. בשני המצבים המתבונן עלול לסבור, בטעות או בהיסח הדעת, שהפתח פתוח. דווקא הרגשת הביטחון אותה חשים באי הבית בהיותם בבית המוכר להם היטב, והעובדה שבבית פרטי אין נטייה להתנהל בזהירות מיוחדת מפני הלא ידוע ויש הנחה כי לא קיימים מכשולים מסוכנים, מחזקות את הצורך לנקוט אמצעי זהירות מפני אותו מכשול שיכול להיות קטלני ממש, ואשר עלול להימצא בכל מקום בו קיים פתח רחב דיו למעבר אדם שנחסם באמצעות זכוכית שקופה לחלוטין שאין עליה כל סימון.
כאמור, מה קל יותר מאשר לסמן את הזכוכית באמצעות הדבקת מדבקות בגודל המתאים ובמיקום המתאים, או באמצעות חציית משטח הזכוכית בפס הפרדה וכו'. אם כך ייעשה, לא יוכל מי שמביט נכחו לטעות ולסבור כי הפתח פתוח, שעה שבפועל הדלת הוזזה והפתח נסגר.
 
באשר לאשם התורם, בנסיבות העניין יש מקום לייחס למערער אשם תורם בשיעור מתון יחסית, זאת בשל חוסר תשומת ליבו, נוכח הראיות לפיהן מבטו התמקד במגש אותו נשא. מכל מקום, שיעור אשמו היחסי של המערער נמוך באופן ממשי מאשמם של המשיבים, שהם האחראים ליצירת הסיכון והיו יכולים למנעו בנקל.
 
 



פנו אלינו להזמנת פגישה/חוות דעת משפטית

שם מלא: *

אימייל:
(האימייל לא יפורסם בשום מקום באתר)
כותרת: *
תוכן:
12 + 11 =